אבא , מי זה? על תקשורת מקרבת בדמנציה.



לפני שנים רבות, לפני כ 17 שנה הכרתי את נושא התקשורת המקרבת . לא ידעתי אז שהיא נקראת כך אבל כיום אני מבינה שהשתמשתי בכלי התקשורת המקרבת בלי להבין מה אני עושה .

בשנים הללו, אמצע שנות ה 90, הייתי אם צעירה יחסית, היו לי כבר 3 ילדים , הבן הבכור שלי היה ילד מקסים שהגיע לעולם הזה כדי ללמד אותי המון דברים ואחד מהם את נושא התקשורת המקרבת (שלא בידיעתו כמובן)

הוא היה ילד ששבר את כל המוסכמות החברתיות, התחצף למורות ולגננות, היה בורח מהגן ומבית הספר, לא הכין שיעורי בית, ישב בכיתה והפריע, תופף על השולחנות, קילל את המורות , בהחלט ילד מאתגר.

אני, כאמא שלו, חשבתי שתפקידי הוא ליישר אותו על הדרך הראשית, על הדרך בה הולכים כולם.

הערתי לו, נזפתי בו, הענשתי אותו, ניסיתי להכריח אותו ושום דבר לא עזר, המצב החמיר והוא בגיל 13 כבר איים עלי שהוא עוזב את הבית.

הוא בסך הכל התכוון לללכת לסבתא שלו שגרה איתנו באותו קיבוץ אבל מבחינתי זאת הייתה אמירה מאוד משמעותית שפירושה- נכשלת.

מיד כשהבנתי שאני עושה משהו לא נכון שיניתי את כל הגישה שלי כלפיו , השתמשתי בכלי התקשורת המקרבת שלא בידיעה.

אחרי שבועיים מערכת היחסים שלנו השתנתה מהקצה אל הקצה ועד היום אנחנו חברים בלב ובנפש .

את הבית הוא עזב 10 שנים לאחר מכן.


אז מה זה בעצם תקשורת מקרבת?

תקשורת מקרבת היא שיטה שמטרתה להגדיל את הסיכוי לחיבור והבנה בין בני אדם ועוזרת לשיחה מועילה ונעימה תוך הימנעות מריבים מיותרים.

השיטה פותחה על ידי פסיכולוג קליני בשם מרשל ב. רוזנברג.

ניתן ללמוד את השיטה, לתרגל אותה ולחיות אותה ובכך ליצור מערכת יחסים חיובית עם כל אדם ובמקרה שלנו עם האדם המתמודד עם דמנציה.

על מה מבוססת הגישה?

על כך שבדרך כלל אנשים נוהגים לסווג מצבים והתנהגויות כטובות או רעות , נורמליות או לא נורמליות.

ולצד הסווג הזה האדם שרואה מצב כרע מנסה לשנות אותו על ידי ביקורת ושיפוטיות כלפי אותו אדם. דבר זה יוצר ריב, סכסוך ואף אלימות.


במחלת הדמנציה באופן טבעי האדם החולה אינו מתנהג באופן שנראה לסביבתו נורמלי . המשפחה והאנשים הקרובים למטופל , באופן טבעי ומתוך רצון לעזור מנסים לגרום לו להיות "נורמלי" , מתקנים אותו, בודקים אותו, מוכיחים אותו על כך שאינו מדבר לעניין, שוכח.

דבר זה יוצר כעס , רוגז ואף נטייה לאלימות אצל המטופל.

איך משנים את התמונה? איך הופכים את השיח למכבד, נטול כעס ואלימות?

על כל זה נדבר כאן במאמר הזה.

אז בואו נתחיל במה לא לעשות בשום פנים ואופן:


בדיקות וחקירות:

להרבה משפחות שאני מכירה יש את ההרגל הזה להגיע הביתה ,לפני שמספיקים להתיישב מתחילה החקירה:

אבא- תראה מי בא? אתה יודע מי זה? (במקרה שמדובר בנכדים למשל), אתה זוכר את…? אתה זוכר איך קוראים לו?

במצב הזה בדרך כלל כנראה שהאדם שמתמודד עם דמנציה לא זוכר איך קוראים לילד או לנכד או לחברה שלכם שאמנם הכיר לפני 30 שנה אבל עכשיו הוא כבר לא זוכר אותה.

המעמד מאוד מביך אותו והוא מרגיש מושפל וחסר אונים.

הוא מנסה לענות כי הוא מרגיש שזה מה שמצפים ממנו אבל כשהוא לא מצליח בדרך כלל מגיעה התגובה הבא:

מה, אבא, באמת, אתה לא זוכר את השם של הנכד הבכור שלך? החברה הכי טובה שלי? השם שלי, הבת שכל כך אוהבת אותך? (בטון כועס ונעלב)

מצד אחד אתם הילדים נעלבים מזה שההורה שלכם (עם דמנציה) לא זוכר את השם שלכם או את שם הילד שלכם, הנכד שלו, אתם מייד באופן אוטומטי הופכים לביקורתיים ושיפוטיים כלפיו, הטון הופך לנעלב והחולה מרגיש שאתם שופטים ומבקרים אותו.

התגובה שלו יכולה להיות כעס רגעי או השתבללות בתוך עצמו.

חקירות כאלה לאורך זמן גורמות לאדם עם דמנציה ירידה בביטחון העצמי שלו, הרגשה שהוא אינו שייך ותביא בעתיד לתופעות והתנהגויות חריגות נוספות וקשות לטיפול


אז כבר אמרנו שאין מקום לחקירות ושאלות מיותרות.


תיקונים:


כמו שכבר כתבתי למעלה על מהות התקשורת המקרבת, חלק מהבעיות הידועות בתקשורת בין בני אדם קורות בגלל שאחד חושב שהוא יודע יותר טוב מהשני. (אני למשל חשבתי שאני יודעת מה טוב לבן שלי, דבר שהיה מוטעה לגמרי, הוא ידע הרבה יותר טוב ממני מה נכון ומה לא נכון עבורו- אגב את הידע הזה יישמתי אחר כך גם על 2 הילדים הנוספים שלי וזה עבד מעולה).


אנשים שמתמודדים עם דמנציה טועים לרוב. הם לא זוכרים שמות, לא תאריכים, מתבלבלים בזמנים, באירועים.

הייתה לי מטופלת שהייתה מספרת לי שאחותה התחתנה לא מזמן כשהאמת היא שלאחותה כבר יש נכדים והיא סבתא גאה.

יש להם תפיסת זמן שונה לחלוטין משלנו.

אין טעם לתקן מתמודדים עם דמנציה, לא להתווכח איתם על המציאות שלהם.

המציאות שלהם היא הקובעת, הם חיים בזמן אחר ובעולם אחר.

אם אתם מנסים לתקן אותם הם יכעסו, ירגישו טפשים, מבולבלים ולא מחוברים. זה שוב יגרום לבעיות נוספות בהמשך.


כשאדם עם דמנציה מספר לכם סיפור- תקשיבו לו.

כשאני מבקש להקשיב אני מבקשת להשתמש בהקשבה אמיתית מתוך חמלה, מתוך רצון להבין את החולה ומה הצרכים שלו. בלי להפעיל ביקורת או שיפוטיות כלפיו.

לדוגמא: אשה עם דמנציה מספרת לי שבעלה (שבמציאות נפטר לפני 4 שנים) היה בבית, לא השאיר פתק והיא לא יודעת לאן הוא הלך. היא מאוד כועסת עליו כי כבר הרבה זמן לא יצא לה לראות אותו.

תגובה מאוד אינסטקטיבית היא להגיד לה:

מה את לא יודעת שהוא מת?

תגובה כזאת היא טעות רצינית ואסור שתאמר.

מבחינת אותה אישה , בעלה חי והיא בטוחה בכך. היא לא יכולה לתפוס את העובדה שהוא מת ולכן כל פעם שהאמת תאמר לה היא תהייה בזעזוע מאוד רציני, מיד תשכח ושוב תחפש אותו ושוב תזדעזע ותעצב.

אז מה אומרים למשל כשמישהו מחפש את הקרוב אליו שנפטר כבר לפני 5 או 10 שנים?

מקשיבים ומנסים להבין מה הצורך האמיתי של האדם כשהוא מחפש את הבן זוג או את אמא שלו למשל. (אדם בן 90 יכול לחפש את אמא שלו שמתה לפני 50 שנה)

לפעמים זאת הרגשת בדידות, האדם חוזר לילדות, מחפש נחמה, חיבוק וחום אנושי שקיבל מאמא שלו בתור ילד.

האדם מחפש את אמא שלו, "שואל איפה אמא", "אני רוצה ללכת לאמא" "אני רוצה הביתה"


הסברים:

כשאדם עם דמנציה מתבלבל, בזמן, במקום, בסיטואציה יש נוהג רווח מיד להסביר לו. להסביר לו את האמת, מה הוא חושב לא נכון ומה האמת.

אז תתפלאו לשמוע שהאמת היא מה שאותו אדם חושב ומרגיש. ולא מה שאתם חושבים או יודעים.

אין אמת אמיתית.

למשל: הרבה פעמים האדם עם דמנציה אומר- אני רוצה הביתה. כשהוא כבר בבית שלו.

המשפחה מיד מסבירה, שזה הבית שלו, מראה לו את הלוח על הדלת שבו כתוב שם ושם המשפחה שלו ושל בת הזוג שלו, מראה לו תמונות שתלויות על הקיר, "הנה פה הצטלמנו ביחד" מנסים להזכיר לו חפצים שנמצאים בבית ולמרבה הפלא האדם עם דמנציה לא משתכנע בכלל ואפילו מתרגז עוד יותר.

כשאנחנו מבינים את מודל התקשורת המקרבת ויודעים שאין צודק וטועה, אין נכון ולא נכון קל יותר לקבל את המציאות כמו שהיא ללא שיפוט וללא נסיון לתקן.

אז חבל על הזמן אין צורך בהסברים כיון שהם לא מגיעים לשום מקום, האדם מרגיש מוקטן, טועה , לא יזכור את מה שהסברתם לו אבל יזכור את ההרגשה נתתם לו להרגיש.




אחרי שהבנו מה לא לעשות נשאר להבין מה כן יש לעשות ואיך להתנהג על פי המודל:


הקשבה מתוך חמלה:


להקשיב לצורך הגלוי והסמוי של האדם שסובל מדמנציה.

החמלה נובעת מההבנה, שהזולת הוא בעל רגשות וצרכים המשותפים לכל בני-האדם, ולכן המקשיב/ה יכול/ה להזדהות איתם, גם אם התנהגותו של הזולת מעוררת בו/ה קושי.


ניחוש הרגשות והצרכים:


המקשיב מבטא שהוא מבין את ההיגיון והטבעיות ברגשותיו של הזולת, לנוכח זה שצרכיו לא ממולאים, ואת ההיגיון והטבעיות בכך . לדוגמה: "אני יכול בהחלט להבין למה אתה מרגיש פחד ושנאה ולמה הצורך שלך בביטחון לא מתמלא,להתחבר לצורך הרגשי של האדם- למשל: "אני רואה שאתה כועס עכשיו" "אני מרגישה שקשה לך" וכד'


תיקוף:


לתת תוקף לרגשות של האדם, כמו למשל: "אני רואה שאתה כועס, גם אני הייתי כועסת אם הייתי במצב שלך" או "אני רואה שאתה כועס, אני מבינה אותך וזה טבעי שתכעס במצבך כשלא הצלחת ל..." למשל.