להיות השחקן בהצגה שאתה כותב, מביים ומפיק

אחד הקשיים הגדולים ביותר בהתמודדות בטיפול באדם עם דמנציה הוא נושא התקשורת.

אני פוגשת כל כך הרבה בני משפחה שמטפלים בחולים עם דמנציה, הורים שלהם, סבים, אחים ותמיד עולה אותה שאלה ואתה בעיה:

1. היא בת 80 וחושבת שהיא בת 50

2. היא רוצה הביתה- כשהיא כבר בבית

3. היא רוצה לדבר עם אמא שלה, אמא שלה מתה לפני 30 שנה.

ותמיד מתלווה לסיפור של אותם משפחות הפתעה מאוד גדולה, כאילו.. איך זה יכול להיות דבר כזה?

וכשאני אומרת לאנשים, כן, ככה זה בדמנציה הם ממש מופתעים. חושבים שרק אצלם זה קורה.

ואז אני שואלת, אוקי.. ומה אם עונים לאמא כשהיא רוצה לאמא שלה? או שהיא רוצה לצאת מהבית כשהיא בעצם כבר בבית שלה?

אז יש שני סוגי תגובות:

תגובה ראשונה:אני מסביר לה שזה הבית שלה, מראה לה שהנה, אלו התמונות שלה מהחתונה עם אבא, זה חדר השינה עם התמונות של הילדים שלה, אפילו יוצאים החוצה ואני מראה לה האת השלט של הבית.

וזה עוזר אני שואלת? לא, בכלל לא היא רק מתרגזת יותר.

אני תמיד מספרת להם על מטופלת שלי, אישה יקרה ונדירה שנפטרה לפני כמה חודשים שהייתה בטוחה שהילדים שלה כל כך מוכשרים כי הם העתיקו את הבית שלה ב 8 העתקים בדיוק כמו הבית המקורי שלה כדי לרמות אותה ושהיא כרגע באחד מההעתקים.


הסברים לא עוזרים, זה בוודאות. לכן תפסיקו. אל תסבירו יותר!!!


תגובה שניה:

אנחנו "עובדים עליה" "זורמים איתה"- אם היא רוצה הביתה אנחנו אומרים לה שעוד מעט נלך הביתה. אם היא מחפשת את אמא שלה אנחנו אומרים שאמא שלה בעבודה.

והיא נרגעת? אני שואלת?

לא היא לא נרגעת.




אז מה עושים?

אני קוראת לזה- להיות השחקן בהצגה שאתה מביים וגם כותב בה את התסריט

למה אני מתכוונת:

כשאתה מטפל באדם עם דמנציה אתה צריך להחליף את השפה שלך וגם לשכוח לפעמים מי אתה ומה אתה.

אתה נכנס לנעליו של שחקן בהצגה שמגלם את מי שההורה/סבא/אח שלך המתמודד עם דמנציה חושב שאתה, אתה גם נמצא בסיטואציה ממוצאת על ידו וצריך להתנהג כאילו אתה לגמרי שם איתו.

אתן לך דוגמא:

לפני כמה חודשים הגעתי לביקור בית אצל אותה מטופלת יקרה לליבי.

היא מתמודדת עם דמנציה מאוד מתקדמת. כשהגעתי היא הייתה מאוד נסערת, פשפשה בתיק שלה, דחפה לתוכו קלמנטינות, כעסה וצעקה לבעלה (שנפטר לפני 4 שנים) שיבוא כבר כי הם מאחרים להצגה.

היא הייתה בטוחה במאה אחוזים שהם בדרך להצגה ושהם מאחרים כי בעלה מעכב אותה. מיותר לציין שלא הייתה שום הצגה, ובעלה כבר מזמן הפסיק להתעניין בהצגות(כבר אמרתי- נפטר).

איך אני מרגיעה אותה? זאת הייתה המשימה שלי-

קודם כל התחלתי לדבר על ההצגה,ופניתי אליה בשאלות- איזה הצגה? מתי היא מתחילה? היא אמרה לי שם של הצגה ואז התחלתי לשאול אותה על הצגות באופן כללי (במקרה זה היא עצמה במאית תיאטרון), הוצאתי ספר מהארון שלה על הצגות, הכנסתי קלטת וידיאו שבו היא בעבר ביימה כמה הצגות והתחלנו לצפות. היא כמובן נרגעה,נהנתה מההצגה, התמקדה בסיפור שאני בחרתי להביא לה ואני ניהלתי את הסיטואציה.


אז מה הרעיון ואיך עושים את זה?

אתם הופכים לשחקנים בהצגה שאתם מביימים.

זה לא פשוט, צריך להתאמן על זה- תתחילו!!

קודם כל תפסיקו לתת תשובות תתחילו לשאול שאלות

תתחברו למצב הרגשי של האדם שמתמודד עם דמנציה, תבינו מה הקושי שלו, הוא פוחד? דואג? תתחברו למקום הזה..

תתחילו לדבר בשפת הרגשות ותסיחו את דעתו למקום נעים יותר.

המתמודד באמת ובתמים מאמין שהוא בדרך לאמא שלו, פוגש את החבר, הולך הביתה. כל ויכוח יעורר כעס ויחמיר את המצב. לזרום זה לא לשקר שקר לבן אלא באמת ובתמים להפוך להיות משתתף בהצגה.

נכון, מצריך מאמץ אבל שווה.

בקרוב - סדנה ללימוד השיח עם חולים בדמנציה. סדנה אפקטיבית ומעשית ללימוד שפת הדמנציה. יש למה לחכות...