אנו, אנשי הצוות ברפואת חיים רואים מדי יום מגוון מטופלים אשר לחלקם התפתחו פצעי לחץ, לצענו כאשר אנו נקראים לטפל בחולה המצב הוא כמעט בלתי הפיך והאתגר הטיפולי קשה ביותר.
מאמרים רבים נכתבו על הגורמים לפצעי הלחץ, מי האוכלוסייה הנמצאת בסיכון לפתח פצעי לחץ והם מגוון האמצעים העומדים כיום לעזרת הקלינאי לטיפול בפצע.
במאמר זה אתמקד בהתאמת צפיות הצוות לצפיות המשפחה בהתאם למצבו של החולה.
קיימות מס' הנחות יסוד:
האדם אשר יפתח פצע לחץ יהיה לרוב חולה כרוני במחלה שתוגדר כמחלה שמביאה לסיום חיים. כגון: סרטן במצב מתקדם, פרקינסון, אלצהיימר, ניוון שרירים ועוד.
ישנם חולים שלהם נטייה מוגברת לפתח פצע לחץ ולעומת זאת חולים במצב דומה שקיבלו אותו טיפול ויהיו באותה דרגת סיכון ולא יפתחו פצעי לחץ.
ישנו קושי רב במצבים כאלה למנוע את פצעי הלחץ למרות הידע והטכנולוגיה המתקדמים.
פצעי לחץ הם תוצאה אבסורדית של התקדמות הרפואה .
בעבר הלא רחוק כאשר תוחלת החיים הייתה 40 70 שנה, אנשים שחלו במחלות לא נשארו חולים לאורך שנים ולא הגיעו למצבי ריתוק למיטה לאורך שנים רבות.
המצב כיום שונה והמערכת הרפואית מאריכה את חייהם של חולים במחלות אשר מגבילות את כושר תנועתם.
אנשים צעירים ובריאים (פצועיי מלחמות או תאונות דרכים) לרוב יוכלו לעזור לעצמם גם במניעת הפצעים.
החולה הכרוני או הקשיש המרותק למיטתו תלוי באופן מלא בזולתו למניעת פצע הלחץ.
משמעות הדבר היא שהאחריות המלאה למניעת פצעים אלו, אשר להם השלכות בריאותיות, כלכליות ונפשיות, מוטלת באופן מלא על הצוות המטפל בחולה.
בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות משנת 2007 נכתב: באחריות אחות מוסמכת לקבוע את רמת הסיכון של החולה לפתח פצע לחץ, ובסמכותה לנהל את תוכנית ההתערבות למניעה וטיפול בפצע לחץ.
לא סוד הוא שחלק מאותם חולים לא נמצאים במעקב של יחידות טיפולי הבית וגם אם כן, לא תמיד שעתה של האחות בידה כדי אכן לאמוד ולהתערב בזמן אמת.
חלק ניכר מהמטופלים מגיעים לביתם עם פצעים לאחר אשפוז בו עברו ניתוח (אז עולה רמת הסיכון שלהם) או בשל מצבי קיצון בגללם אושפזו (זיהומים למשל). לפצעים אלו זמן החלמה ארוך מאוד אם בכלל יחלימו.
אתאר 2 מקרים שטיפלתי בהם בפצעי לחץ ודרך מקרים אלו אמקד ואמחיש את הנושאים בהם צריך להתמקד תאום הציפיות:
ג.ב- בת 80, חולה בדמנציה במצב סופני- מרותקת למיטה, שוכבת
על מזרון אוויר איכותי דינמי, אוכלת מזון עשיר בחלבון, משתמשים בהגבהה לשני העקבים ,אינה שולטת בסוגרים, נמצאת עם טיטול. אביזרי העזר להפגת לחץ הובאו לאחר היווצרות הפצע.
מטפל עיקרי- בעלה בן 80, סובל מירידה בשמיעה.
יש עובדת זרה- אינה דוברת עברית
לחולה פצע לחץ עצום בעומק של 8 ס"מ באזור הסקרום. עבר הטרייה ע"י כירורג פלסטי יום טרם הגעתי אליה.
הטיפול הנבחר עבורה ע"י האחות מהיחידה לטיפולי בית היה טיפול
בלחץ שלילי- טיפול ע"י מכשיר השואב את הפרשות הפצע לתוך מיכל. הטיפול מתאים לפצעים גדולים עמוקים ומפרישים. להערכת מדובר בחולה במצב מתקדם אשר גופה לא יוכל לרפא את הפצע.
בני המשפחה לא קיבלו הסבר מאחות היחידה על מהות הטיפול ועל כך שבמהלך הטיפול יצטרכו לדווח על תקלות או בעיות בפעולת המכשיר.
לא הוסבר מראש שהמטופלת לא תוכל לשכב כלל על הגב בעת הטיפול.
מטרת הטיפול לא הוגדרה על ידי קופת החולים ועל ידי בני המשפחה.
לאחר יומיים הגעתי לטיפול נוסף והבחנתי בהחמרה משמעותית במצב הפצע- הסתבר לי שהמכשיר לא עבד במהלך הימים הללו כך שבמקום לרפא הפצע החמיר. החולה אושפזה יממה לאחר מכן בגלל
החמרה במצבה הכללי.
מסקנתי ממקרה זה :
1. יש להגדיר היטב את מטרת הטיפול ריפוי? הפחתה בכמות ההפרשות כדי להקל על המשפחה בטיפול(פליאטיבי).
2. יש להכין את בני המשפחה מראש לקראת הטיפול המורכב ולקבל את הסכמתם לטיפול זה על כל משמעויותיו בכתב.
3. יש לבחון היטב האם המטפל העיקרי אשר גר עם החולה אכן מסוגל לקחת אחריות על הטיפול הנבחר.
ב.מ בן 85, חולה סוכרת עם פגיעה בכל אברי המטרה- חולה דיאליזה עיוור. מרותק למיטה ולכסא גלגלים אינו הולך. סובל מפצע לחץ במלאולוס מזה כשנה. בקבלתו פצע דרגה רביעית ללא רקמה.
גר עם אשתו גם היא מוגבלת בתפקוד ועם עובד זר שאינו דובר עברית.
הופנה לטיפול ע"י מכשיר לחץ שלילי.
טופל במשך 3 שבועות ללא הטבה במצב הפצע.
מדובר בפצע אצל אדם בעל מחלת סוכרת אשר בשל מצבו המתקדם הסיכוי לריפוי קלוש ביותר. המשפחה ציפתה להחלמת הפצע ואף החולה היה נתון בציפייה שהפצע יחלים.
גם כאן לא התקיים תאום ציפיות עם המטופל ולא הוגרה עבורו מטרת הטיפול.
לא הוגדר משך טיפול להערכת יעילות הטיפול.
המשפחה לא יכלה לקחת אחריות על תפקוד המכשיר ועל עבודה נאותה שלו.
לסיכום-
ישנן כיום מספר רב מאוד של טכנולוגיות מתקדמות היכולות לטפל ולשפר מצבם של פצעים.
יחד עם זאת, בבחירת טיפול נכון יש לקחת בחשבון את מצבו הבסיסי של חולה, את מערך התמיכה שקיים בבית, את הסיכוי להחלמת הפצע, או לשיפור במצבו, את האמצעים הכלכליים העומדים לרשות החולה ומשפחתו ואת הענות החולה עצמו לטיפול.